בפוסט, "כל מה שצריך לדעת על ה-Nominativ", אמרנו ש-Nominativ בעברית פירושו "ה-", כלומר הנושא המשפט.
אמרנו גם שבגרמנית אנחנו מבחינים בין שלושה מינים דקדוקיים (שלושה סוגים של "ה-"):
אחד לזכר – der – כמו למשל, der Mann (ה-איש)
אחד לסתמי – das – כמו למשל, das Kind (ה-ילד)
אחד לנקבה – die – כמו למשל, die Frau (ה-אישה)
בנוסף, ה-die משמש אותנו כדי לציין שמות עצם ברבים: die Männer, die Kinder, die Frauen.
* * *
מיד נראה איך הדבר קשור לכינויי השייכות אבל לפני כן נציג אותם בקצרה.
הבסיס לעבודה עם כינויי השייכות הוא קודם כל ללמוד אותם בעל פה ללא הטיה.
שלי – mein
שלך – dein
שלו – sein
שלה – ihr
שלנו – unser
שלכם/ן – euer
שלהם/ן – ihr
שלך / שלכם/ן (רשמי) – Ihr
* * *
לאחר שלמדנו אותם בעל פה, ניגש אל ההטיות ונזכיר לעצמנו את הכלל הפשוט הבא:
ב-Nominativ (כששם העצם הוא הנושא במשפט) הזכר (der) והסתמי (das) לא מקבלים הטיה, כלומר נשארים mein, dein, sein וכן הלאה.
למשל,
כלב בגרמנית זה der Hund,
ולכן:
לכלב שלי קוראים ברק ("הכלב שלי נקרא ברק") – Mein Hund heißt Barak
"ילד" בגרמנית זה das Kind,
ולכן:
לילד שלה קוראים אורי ("הילד שלה נקרא אורי") – Ihr Kind heißt Uri
הן הכלב והן הילד הם הנושא במשפט ולכן אין שינוי בהטיה.
* * *
לעומת זאת, הנקבה (die) והרבים (die) מקבלים הטיה: meine, deine, seine וכן הלאה.
למשל,
לאמא שלו קוראים נירית ("אמא שלו נקראת נירית") – Seine Mutter heißt Nirit
להורים שלנו קוראים ריקי ודוד ("ההורים שלנו נקראים ריקי ודוד") – Unsere Eltern heißen Rikki und David
* * *
שימו לב: ההטיה היא לפי מינו הדקדוקי של שם העצם שמגיע אחרי מילת השייכות.
למשל, אם הדוברת אישה, לא אגיד meine Hund, זאת מפני ש-Hund הוא שם עצם בזכר ולכן mein Hund ללא קשר לזהות הדוברת שלה שייך הכלב.
* * *
ועוד דבר: אם הכללים לעיל ברורים, אין יותר צורך בטבלה. זו משמשת אותנו בהתחלה כ"קביים", אבל מעכבת את ההתקדמות בהמשך. ככלל, המלצתי היא ללמוד ולהבין כללים ולא טבלאות שהרי אם הכלל ברור, מובן ומשונן, נוכל להרכיב כל טבלה בעצמנו.
* * *
המשך יבוא…