(חלק ראשון בסדרה)

אימתם של תלמידים  רבים ללימודי גרמנית היא המערכת של הטיית שמות העצם בגרמנית הידועה בשמה המקוצר, הרווח – der, die, das.

הייתכן שהאימה היא על לא מאומה?

כך או כך, נדמה שהתעשייה שהתפתחה סביב מיתוס ההטיות כבר מזינה את עצמה על ידי צבא מורים ותלמידים מבוהלים.

אינני טוען שלימוד של מערכת הכללים הזאת הוא עניין פשוט או שאין פה אתגר – המערכת אכן מאתגרת. יחד עם זאת, אני מאמין ויודע שזה אפשרי ללמוד, להפנים וליישם אותה בחיי היום-יום, שיש בה היגיון פנימי הדוק למדי ושכשמתחילים לשלוט בה, יש בזה מן התענוג.

זאת ועוד, לנו, הלומדים גרמנית בעברית, יש יתרון עצום מפני שארבעת המקרים – Nominativ, Akkusativ, Dativ, Genitiv – מוכרים לנו מהעברית, גם אם זו מציינת אותה בדרכים אחרות, משוכללות פחות מאלה שמציעה לנו הגרמנית. 

* * *

החלק הראשון בסדרה מוקדש ל-Nominativ.

מהו ה-Nominativ?

ה-Nominativ הוא הנושא במשפט, ואותו מציינת העברית באמצעות ה’ הידיעה:

ה-כלב
ה-ילד
ה-אישה

וכן הלאה.

לעומת העברית, בגרמנית אנחנו מבחינים בין שלושה מינים דקדוקיים (שלושה סוגים של ה’ הידיעה):

אחד לזכר – der, כמו למשל, der Hund

אחד לנקבה – die, כמו למשל, die Frau

ואחד לסתמי – das, כמו למשל, das Kind.

במילים אחרות der זה ה-, die זה ה-, ו-das זה ה-.

* * *

כמו בעברית, גם בגרמנית המין הדקדוקי של שמות העצם שרירותי לחלוטין:

למה מינו הדקדוקי של “מזלג” הוא זכר, אבל של “כף” הוא נקבה?

פשוט כך.

וכך גם לגבי הגרמנית – מינם הדקדוקי של שמות העצם שרירותי.

אולם בגרמנית יש לנו כאמור שלושה מינים דקדוקיים – זכר, נקבה וסתמי – כלומר יותר עבודת שינון.

במילים אחרות, אין בגרמנית כללים פשוטים לקביעת מינו הדקדוקי של שם עצם. על כן מומלץ ללמוד את צורת היידוע (der, die, das) מהרגע הראשון לצד שם העצם.

את עבודת השינון רצוי להתחיל מיד. עם הזמן אף נפתח אינטואיציה.

מעכשיו לא מספיק לדעת שכלב זה Hund, אלא שעלינו ללמוד את המילה לצד צורת היידוע שלה, כלומר der Hund, אם נרצה להשתמש בה בצורה הנכונה.

עם הזמן, אם נדבק בכך, לא נוכל עוד להפריד במוחנו בין שם העצם למינו הדקדוקי. 

* * *

כאן המקום לציין שה’ הידיעה או צורת היידוע בגרמנית לכל שמות העצם בצורת הרבים היא die.

לכן der Hund אבל die Hunde או das Kind אבל die Kinder.

כלומר, הכלל חל על כל המקרים באופן אוטומטי, ואין צורך לזכור דבר מלבדו.

 * * *

כמו כן, כדאי לזכור שכל שמות העצם בגרמנית נכתבים באות גדולה:

למשל, der Hund ולא der hund.

מומלץ להקפיד על הכלל הזה במיוחד במכתבים או התכתבויות רשמיים יותר.

אי-הקפדה עליו כמוה כשגיאת כתיב לכל דבר ועניין.

בימינו, רבים בדור הצעיר נהנים למרוד בכללי השפה, והדבר מובן, מקובל וידוע. באיזשהו גיל, זה כבר נראה פחות אלגנטי ועלול לעשות רושם טוב פחות על מעסיקים למשל.  

* * *

המשך יבוא…