(חלק ראשון בסדרה)
לא מזמן, הביאה לאוזניי אחת מתלמידותיי שאני מעריך מאוד אנקדוטה על דבר הכנת שיעורי הבית בחשבון עם בנה בן השש: הוא הבן היה רכון אל התרגיל מרוכז יפה-יפה, אולם תוצר מחשבותיו בושש לבוא. האם המסורה החליטה לנסות לעודדו על דרך ההנחיה. או אז השיב לה הבן ברוגז: “רגע אמא, אני חושב!”
* * *
והנמשל?
אופיו כפול:
ילדים יודעים לפעמים בחוש את מה שאנחנו המבוגרים הספקנו לשכוח, ומה שהספקנו לשכוח במקרה הזה, ואני מבקש להשיב כאן אל התודעה הוא את הדרך. כי לכל הפחות, בכל מה שנוגע לתהליכי למידה, לא כל הדרכים מובילות לרומא.
* * *
אחת הסיבות העיקריות לחשיבותם של סדר וניקיון בתהליך הלמידה, קשורה (איך לא) באבולוציה. כמו שרירי הגוף, גם המוח האנושי לא אוהב להתאמץ. תנו לו להתנוון מול נטפליקס. התחזוקה השוטפת היא כאב ראש מספיק, אז על זה עוד לימודי גרמנית בגיל מתקדם? מה פתאום.
אבל מאחר שאין ברירה וחייבים להתאמץ, לפעמים כדי לשרוד, פיתח המוח שיטות עבודה חסכוניות באנרגיה שמקלות עליו את עבודת הפרשנות של אינספור הפרטים שהוא עשוי להיתקל בהם, כמו למשל ארגון מידע בקטגוריות, זיהוי של תבניות או הקבלות בין פרטי מידע.
כדי לשכנע אותנו שזאת הדרך הנכונה, מתגמל אותנו המוח בעזרת חיזוקים חיוביים כאשר אנחנו פועלים בדרכים שהוא מבין, בעוד שבמקרים של חוסר הבנה הוא מדליק את נורת השעמום או התסכול או במקרי קיצון מחשיך את המסך ואומר לנו שלום. רק חישבו כמה שזה משעמם, מתיש או מלחיץ ללמוד משהו כשאנחנו אבודים ביער של פרטים רנדומליים ללא היגיון מארגן ברור. זה המוח שמאותת לנו שמשהו פה ממש לא בסדר. זה גם הרגע שבו אנחנו מתחילים לנחש או לירות לכל הכיוונים בתקווה שמשהו יפגע. אבל ככל שהדבר נוגע לתהליך הלמידה, כל הניחושים שווים זה לזה ובעצם לא שווים הרבה. לעומת זאת, סדר, ניקיון ועקביות לצד תחושת העונג שעשויה להתלוות אליהם, אם נידבק בתהליך, הם מתכון רשום להצלחה בטווח הארוך.
* * *
הקושי שלנו ליישם את העיקרון הביולוגי הזה הוא פסיכולוגי מעיקרו: פעולות בסדר שחוזר על עצמו דורשות מאיתנו ללמוד את התבנית או המבנה לפני שאנחנו ניגשים לפתרון הבעיה. תחילה, מאט הדבר את קצב הלימוד ומעורר תסכול, שעמום, תחושת נרפות ורצון להימנע מפעולה, שהרי במקום לדבר או להסתער על החומר אנחנו מתעסקים בדבר השנוא הזה המכונה “דקדוק”. אולם בטווח הארוך, אין תחליף לסדר הפעולות שאותו ילד חכם בן שש ביצע לפני שפתר סופית את התרגיל. לאם המסורה, נדמָה התהליך ארוך, אולם אין באפשרותנו להאיצו מבלי לפגום באיכות התוצאה. במקום, עלינו לחזור עליו לאט ומתוך מודעות לתהליך עד הפיכתו לאוטומטי.
* * *
בחזרה לילדנו בן השש: לכפול שלוש בשלוש דורש מאיתנו בשלב הראשון לפרק את הפעולה ולחבר שלוש פעמים את המספר שלוש על הדף – למען יראו העיניים. בשלב השני נבצע את אותה הפעולה בעיני רוחנו – למען תראה הנפש. רק בשלב מאוחר יותר, נהיית הפעולה אוטומטית והופכת כבמעשה מרכבה לכדי תשע ססגוני ונוצץ. בסופו של דבר, נזכור את התשובה בעל פה. עבור ילד בן שש מדובר בקסם, לא פחות. גם עבורנו המבוגרים זהו קסם, כאשר הנאמר לובש לפתע משמעות, ועוד כזו שיש בכוחנו להשיב עליה בשפה שעד לא מזמן היתה לנו הזרה שבזרות.
* * *
לכן: היו עקביים ודבקו בתהליך. בתהליך ולא רק בתוכן, או בתהליך לצד התוכן. הבינו את הרעיון שעומד מאחורי התוכן. היו סקרנים כילדים: שאלו מדוע איזה כלל ואיזו תופעה הם כך ולא אחרת, התעכבו על הפרטים, ואם לא נמצאה תשובה לאיזו שאלה, אני כאן כדי לספק לה מענה.
* * *
המשך יבוא…
