בשפות רבות (אולי בכולן?), ישנה אפשרות לבנות משפטים בעלי נושא סתמי, שבו מבצע הפעולה אינו ידוע או אינו רלוונטי. הדגש במשפטים אלה עובר ממבצע הפעולה לפעולה עצמה.

למשל,

בגרמניה מדברים גרמנית.

הוא אוהב כששואלים אותו שאלות.

חייבים לעזור להם.

* * *

בשלוש הדוגמאות לעיל לא ידוע מי מדבר גרמנית, מי שואל שאלות ומי חייב לעזור, מפני שהנושא כאמור אינו ידוע או רלוונטי למשפט. כך גם במשפטים שמניים (משפטים ללא פועל) עם מילות תואר דוגמת “אסור”, “מותר” ו”אפשר”. גם מילים אלה מתייחסות לכולם באופן כללי

למשל,

מותר לעשן פה?

אסור לדבר בספריה.

אפשר לומר.

* * *

כיצד נתמודד עם משפטים מסוג זה בגרמנית?

באמצעות כינוי הגוף הכללי man – שפירושו מעין “מישהו” נטול מין:

בגרמניה מדברים גרמנית – In Deutschland spricht man Deutsch

הוא אוהב כששואלים אותו שאלות – Er mag das, wenn man ihm Fragen stellt

חייבים לעזור להם – Man muss ihnen helfen

מותר לעשן פה? – Darf man hier rauchen

אסור לדבר בספריה – Man darf nicht in der Bibliothek reden

אפשר לומר – Das kann man sagen

* * *

אולם אין לבלבל בין כינוי הגוף הכללי man ושם העצם der Mann. שתי המילים נהגות באופן זהה, אך משמעותן שונה בתכלית. כאמור, man הוא לא er (הוא) אלא כינוי כללי נטול מין. מסיבה זו, רצוי להימנע ממשפטים כמו זה:

Wenn man in Deutschland leben möchte, sollte er Deutsch lernen

יש לומר במקום:

Wenn man in Deutschland leben möchte, sollte man Deutsch lernen