(חלק שני בסדרה)

* * *

בפוסט הראשון בסדרה אמרנו ש-Nominativ זה “ה-“, כלומר ה’ הידיעה.

מה זה Akkusativ?

בעברית, האקוזטיב זה “את ה-“, כלומר המושא הישיר במשפט.

כעת, נשאלת השאלה, איך ה-Akkusativ בא לידי ביטוי בשפה עצמה, או בפשטות: איך הוא נראה.

* * *

בעברית, אני שותה את את התה, אוכל את הבננה וחותך את הפירות. 

ה“את” לא משתנה לפי מינו הדקדוקי של שם העצם (העובדה שמינה הדקדוקי של המילה “תה” הוא זכר, של “בננה” נקבה, ושל “פירות” רבים, לא משפיע על ה”את”, כלומר היא לא עוברת הטיה).

בגרמנית, לעומת זאת, ה-der – תווית היידוע של הזכר – יהפוך ב-Akkusativ ל-den.

במילים אחרות, “את ה-” בזכר נסמן באמצעות תווית היידוע den (ולא der).

למשל,

אני שותה את התה – Ich trinke den Tee

אני אוכל את התפוח – Ich esse den Apfel

אני קונה את המחשב – Ich kaufe den Computer

* * *

לעומת זאת, “את ה-” בסתמי, בנקבה וברבים לא משתנה ונשאר ב-Akkusativ כמו ה-Nominativ.

(“את ה-” סתמי – das)                  אני אוכלת את הסנדוויץ’ – Ich esse das Sandwich

(“את ה-” נקבה – die)                   אני שותה את החלב – Ich trinke die Milch

(“אתה ה-” רבים – die)                 אני קונה את נעלי הבית – Ich kaufe die Hausschuhe

* * *

אבל מה בנוגע למקרים שבהם נרצה לומר שאנחנו אוכלים תפוח, או קונים עפרון או שיש לנו זמן (כלשהו, באופן כללי)?

לעברית אין סימן מיוחד שמציין שמות עצם לא מיודעים. למשל, במשפט, “אני אוכל תפוח” לא מופיע איזה a לפני המילה “תפוח” כמו באנגלית או einen כמו בגרמנית.

עם זאת, כולנו יודעים שבמקרה לעיל מדובר בתפוח אחד, כלומר כלשהו, ואם נשאל “איזה תפוח?”, נאלץ להודות שאין לנו מושג – איזשהו תפוח לא ידוע. זאת מפני שהתפוח לא מיודע, כלומר אינני יודע עליו דבר מלבד העובדה שהוא תפוח ושאני אוכל אותו.

לעומת זאת, במשפט, “אני אוכל את התפוח”, ברור לכולנו באיזה תפוח מדובר – הוא מיודע, וזה אומר שאנחנו יודעים עליו משהו שאולי לא צוין במשפט אבל נרמז באמצעות ה’ הידיעה.

מכאן, שאין לנו אלא להסיק ש”תפוח” במשפט, “אני אוכל תפוח”, הוא גם כן מושא ישיר או בגרמנית – Akkusativ.

* * *

מבולבלים?

הבה נתבונן בדוגמאות:

ה-Akkusativ הלא מיודע בזכר הופך מ-ein ל-einen.

למשל,

אני אוכל תפוח – Ich esse einen Apfel

אני קונה מחשב – Ich kaufe einen Computer

יש לי כלב – Ich habe einen Hund

* * *

לעומת זאת, ה-Akkusativ הלא מיודע בסתמי ובנקבה לא משתנה ונשאר כמו ה-Nominativ.

למשל,

(סתמי – das)                    אני קורא ספר – Ich lese ein Buch

(נקבה – die)                     אני קונה בקבוק יין – Ich kaufe eine Flasche Wein

* * *

כדי לזהות את ה-Akkusativ בכל מקום ובכל מצב נוכל לשאול את עצמנו את השאלה הפשוטה הבא:

“את מי?” או “את מה?” ביחס לפועל.

אם תהיה לנו תשובה על השאלה הזאת, סימן שהתשובה היא Akkusativ.

למשל,

“אני אוכלת את התפוח” או “אני אוכלת תפוח” – את מי או את מה אני אוכלת? – תפוח.

“אני קונה את העיפרון” או “אני קונה עיפרון” – את מה או את מה אני קונה? – עפרון.

“יש לי כלב”

כלומר, התפוח או העיפרון או הכלב הם המושא הישיר במשפט (או בגרמנית, ה-Akkusativ), ולכן נטה בגרמנית את ה-der ל-den או ה-ein ל-einen.

* * *

לשאלה  הזאת יש תמיד תשובה בפעלים כמו “שתה”, “אכל”, קרא”, “קנה”, “ראה”, “שמע”, “נתן” ועוד רבים אחרים, ולכן כולם דורשים השלמה של Akkusativ.

אבל אם ניקח פועל כמו “מתקיים”, לא נוכל למצוא תשובה סבירה לשאלה “את מי?” או “את מה?”.

למשל,

“המסיבה לא תתקיים בסוף השבוע” – את מי או את מה תתקיים המסיבה? – לא עובד.

או

“קוראים לי יונתן” – את מי או את מה קוראים לי? – אין על השאלה הזאת תשובה סבירה.

כך גם לגבי פעלים כמו “עזר”, “האמין”, “הלך”, “נסע”, “טס” ואחרים.

* * *

הבה נבצע ניסוי:

שאלו את עצמכם,

אם בגרמנית שולחן זה der Tisch, איך נגיד “את השולחן”?

אם בגרמנית ילד זה das Kind, איך נגיד “את הילד”?

אם בגרמנית, קופסה זה die Box, איך נגיד “את הקופסה”?

התשובה כמובן היא den Tisch, das Kind, die Box מפני שרק הזכר משתנה מ-der ל-den, בעוד שהסתמי והנקבה אינם משתנים ביחס ל-Nominativ.

* * *

המשך יבוא…