(חלק שני בסדרה)

למילה “דקדוק” קונוטציות שליליות. כל כך שליליות שהן מעוררות בחלק מאיתנו חלחלה של ממש. דקדוק מזכיר לנו את שיעורי הלשון או שיעורי האנגלית בבית הספר, מריח מאינספור כללים חסרי חשיבות (עם או בלי מירכאות) ובאופן כללי מעלה בנו פיהוק או דחייה.

רגע של וידוי: אני אוהב דקדוק. ממש אוהב דקדוק. סוג של סטייה אם תרצו. אבל בין אם נאהב דקדוק או נסלוד ממנו, אי-אפשר שלא להכיר בחשיבותו.

ועל מה חשיבותו?

הדקדוק הוא אבני היסוד של השפה שבלעדיהן לא תהיה לה תקומה ולא תעמוד. הוא המסגרת שבה אנחנו פועלים, השלד שעליו קורמת המשמעות עור (וחן) וגידים. הדקדוק הוא בלתי נמנע; חלק אינטגרלי מאופני החשיבה הפועלת בתבניות, עד כדי כך שגם אם ידיעותינו בו מוגבלות אין לנו ברירה אלא להמציאו(!).

* * *

לדקדוק יצא שם רע שלא בטובתו. אבל אם כך הדבר, הבה נחליף את שמו במילה “עוגנים”. שהרי הדקדוק אינו אלא עוגנים (או קביים). אלה נועדו, במקרה של לימודי שפה, לסייע לנו לקצר את תהליך הלמידה ולא להאריכו. אולי תתקשו להאמין, אבל ברגע שנחשוב באמצעות עוגנים, נקצר את זמן הלמידה בחודשים ואף בשנים, מפני שאלה מאפשרים לנו להתמצא טוב יותר במרחב הלשוני. במובן הזה, הדקדוק הוא המצפן שעל פיו ננווט את דרכנו בנבכי השפה. גם לא צריך לדעת את הדקדוק על בוריו, אבל לפחות על המסגרת – על הכללים היותר בסיסיים של השפה (כל שפה, גם אם אינה מילולית) – כדאי להתעקש.

* * *

למה אני מכנה את הדקדוק “עוגנים”?

מפני שאל העוגנים אנחנו חוזרים ברגעים של ספק. הם גבולות הגזרה או המסגרת שבתוכה אנחנו פועלים כדי לדבר נכון. ככל שנצבור יותר מהם, כך נחסוך לעצמנו זמן ומאמץ כשננסה להרכיב משפט נכון. בלי המסגרת הזאת, נגזר עלינו לרחף בעולם ערטילאי של חלקי דיבר שהקשר ביניהם נדמה לנו לא פעם שרירותי לחלוטין. ואז ככה גם יישמעו המשפטים שנרכיב – כמו ניחוש או שליפה מהמותן.

יתר על כן, העוגנים חוסכים למוח שלנו אנרגיה. וכשהמוח פועל באופן חסכוני באנרגיה, הסוללה לא מתרוקנת כל כך מהר (זה נכון לכל מה שאנחנו עושים בחיים, אבל כרגע, בלימודי שפה עסקינן). העוגנים חוסכים לנו אנרגיה בדרכים שונות: בניית המשפט נעשית קלה ומהירה יותר כי יש לנו על מי לסמוך; ההתלבטות כיצד לבנות את המשפט נחסכת ברובה והמוח נרגע מרגע שהוצגה לו מסגרת שעל פיה הוא יודע לעבוד.

לעומת זאת, בלי עוגנים, אין לנו במה להיאחז. אנחנו מוצפים רגשית. אינספור הפרטים שהמוח מתאמץ ללקט כדי לבנות משפט מוציאים אותנו מאיזון. שהרי שיחה משולה לעמידה בפני קהל – להופעה חיה – על אחת כמה וכמה בשפה זרה שאנחנו לא לגמרי מתורגלים בה. ברגע האמת, המתח עולה, נהיה לנו חם, זיעה קרה מכסה את גופנו, נקודות שחורות מרצדות מול עינינו – מי לא מכיר את ההרגשה? כך נראה מוח בעומס יתר – Der Horror – אנחנו משתתקים תרתי משמע, כעומדים על פי תהום. והנה לנו חבל ההצלה.

או עוגן ההצלה.

* * *

המשך יבוא…